|
עדויות |
|
עדות אישית 
"אלפים הצטופפו במתקן ייבוש מעצים דקים, שבו היה חשוך גם בשעות היום. היינו כל-כך דחוסים שאפשר היה רק לשבת מכוּוצים. הגשם ירד ללא הפסק, ושורה אינסופית של קבוצות חדשות המשיכה להגיע לבית-החרושת ללבֵנים. אוויר לא היה לנו, אלא רק לאלה שהיו ליד חלון. באמצע השארנו שביל צר, ושם טיילו להם אנשי צלב החץ. אצל מי שמצאו פנס לקחו אותו, צעקו וירו באוויר. מי שרצה ללכת לשירותים היה צריך לעמוד בשורה ליד הדלת. משם הוציאו אותם בקבוצות של מאה לחצר, ושם נאלצו לעשות את צרכיהם לעיני כול, תוך כדי צחוק והערות גסות של אנשי צלב החץ. בחושך נוצרה מהומה גדולה ואלה שחזרו לא מצאו את מקומם. כל הזמן נשמעו צעקות ובכי: אפילו אלה שאיבדו את צרורם הקטן, רכושם היחיד, התרוצצו בטירוף. לישון לא בא בחשבון: בלילה היו צעקות כל הזמן, ביקשו רופא, אך לשווא. רבים התאבדו, ואף שאפשר היה להציל אותם על-ידי שטיפת קיבה, לא הרשו לאנשי האמבולנס שהגיעו להוציא את החולים. הם שכבו שם לפנינו, מכחילים, קצף על שפתיהם, עד שמתו." |
|
|
|
|
עדות אישית
"אנשי האס-אס חסמו במכוניות את הרחוב הראשי של הכפר ודחקו אותנו למדרכה צרה, ושם היינו צריכים לעבור בין שתי שורות. הם הכו אותנו בגרזנים, במוטות ברזל, במוטות עץ ובקתות הרובים. אנחנו רצנו כמטורפים. מי שנפל נדרס, כך שפילסנו את דרכנו בין מתים, פצועים ותרמילים זרוקים, וקיבלנו מכות נמרצות. כאשר הגענו לכפר נאחזנו פחד כי צפויים לנו עינויים קשים."
עדות אישית
"צעדנו במשך כשלושה שבועות. עברנו את האלפּים האוסטריים, במעלה הרים גבוהים, ובכל מקום הלכנו בדרכים עוקפות. המלַווים שלנו היו אכזריים ביותר. ברור שמטרתם היתה שיגיעו ליעד כמה שפחות בני אדם. מי שפיגר מאחור בדרך או נראה חלש נורה למוות. מי שהתכופף לסדר את נעליו או חרג קצת מהשורה, חטף מכה בראש באלת גומי. הלינות היו בקור נורא, בשלג, תחת כיפת השמים במחצבות. בדרך רק פעמיים נתנו לנו פרוסת לחם קטנה ופעם אחת מרק גזר חם. האנשים נפלו כזבובים, וכל הדרך היתה זרועה גוויות. את מה שהיה בתרמילים זרקו, כי כבר היה קשה לסחוב אפילו משקל מינימלי. סוף-סוף הגענו למָאוּטהָאוּזֶן."
עדות אישית
"עברנו דרך האלפּים של סטיריה. כאשר הגענו לפסגה המושלגת ליד אֵייזֶנֶרץ היתה החלפת משמרות. השומרים החדשים החלו לגרש אותנו, וצעקו: ראשׁ, ראשׁ, לוֹס. היינו צריכים לרוץ במורד וכל הזמן ירו מאחורינו. חשבנו שהם יורים באוויר, אבל כשהגענו לפנייה ראינו אנשים ירויים בעורפם. המשכנו לרוץ, מדלגים מעל גופות, מעל תרמילים זרוקים, בלי לעצור או לנשום אוויר, והם המשיכו לירות לתוך ההמון השועט. כאשר סוף-סוף הגענו לסוף המורד לא נתנו לנו להמשיך הלאה, ועמדנו שלוש שעות בסערת שלג נוראה. הדבר הנורא ביותר היה – בכל אופן, זה הרושם שרצו לעשות – המחשבה שיוציאו להורג את כולנו. הם דיברו ביניהם ואמרו, 'עוד לא מאוחר מדי', 'עוד לא החשיך', 'יש לך די תחמושת?' כך עמדנו שלוש שעות בסופת שלג איומה, מחכים למותנו."
עדות אישית
"הלכנו 17 יום. קיבלנו אוכל רק ארבע פעמים. [...] מי שהתמוטט בדרך נורה למוות. אכלנו בדרך חוּמעָה, כרוב בר ושבלולים, אך לפעמים גם את זה לא הרשו לנו לאכול. כשעברנו בעיר עמדו חמושים ליד כל בית, שלא נבקש, ואולי נקבל, לחם מהתושבים. דרך זו היא אולי החוויה הנוראה ביותר שלי."
|
|
|
|
| |
)
