|
עדויות |
|
תחילת השנה. ליד קוֹלוֹמֶאָה 
"כמה קבוצות מהפלוגה [מס' 108/13 של יהודי קַרפָּטוֹרוּס] חצבו אבנים במחצבה, שברו אותן והשתמשו בהן לכיבוש דרכים. [...] רעבנו. תליית אדם כפות היתה עניין שבשגרה. חיילי סגל הפיקוד הכו אותנו. פעם, כשעבדתי במחצבה, חטפתי בראש מכה כזאת מקת הרובה של אחד מחיילי סגל הפיקוד, שבמשך חודשים הייתי 'מטושטש' - חשיבתי נפגמה." 17 ביוני. רֶשׁטֶה
"שתי רכבות ארוכות הגיעו בזו אחר זו. הגיעו התותחנים שהשתייכו לחטיבת הארטילריה הקלה ה-12. הסוסים הוצאו מהקרונות, ולא נשאר הרבה זמן לניקוי הקרונות. לכל קרון הוקצו ארבעה אנשים. רק במכושים יכולנו לפַנות את הגללים שהצטברו בהם במשך חמישה-שישה ימים. העבודה נמשכה בקצב מטורף. החום והסירחון היו בלתי נסבלים. בכל חצי דקה ניגשנו לדלת הקרון כדי לשאוף אוויר."
יוני. נהר הסֵיים – בָּטוּרין
"דרך מרוצפת באבנים הובילה מהחוף אל נהר הסֵיים. היה צריך לאסוף את האבנים עד תחילת הגשר. אנחנו אספנו את האבנים, והשבויים הרוסים שעבדו אצל הגרמנים תקעו את העמודים בתוך המים. לאחר 150-100 תקיעות התירו להם לנוח ארבע-חמש דקות. בשעה שהם נחו אנחנו החלפנו אותם. לאחר 150-100 תקיעות הם החליפו אותנו. אנחנו במקום לנוח אספנו את האבנים. נכון, אנחנו יהודים והם רק שבויים. כך זה התנהל כל היום."
יולי. מצפון לגוֹמֶל
"כאשר כל עובדי הכפייה היו יחד, אולי עשר פלוגות, שלחו 16 עובדי כפייה לכל קרון – והיו 145 – שנחלק בינינו את העבודה כרצוננו: סחיבת עגלות כבדות של תחמושת במקום הסוסים, שאותם הובילו החיילים לצד הדרך. [...] סחבנו את העגלות בעודנו עירומים למחצה. במחצית השנייה של יולי היה חם מאוד, הזענו כמו סוסים, באופן סמלי וגם בפועל. הזענו מהבוקר עד הערב, ובמשך היום לא יכולנו להשלים את החסר. לא ייאמן, אך זו היתה המציאות. בהפסקת הצהריים השקו את הסוסים, אך אם רצינו לקחת מים לעצמנו, החיילים וחיילי סגל הפיקוד פשוט גירשו אותנו. [...] נאלצנו לשתות את המים הדלוחים והמסריחים שבתעלות כדי להרוות את צימאוננו. [...] בשבועות ששימשנו סוסים לא פעם צילמו אותנו הקצינים הגרמנים וההונגרים וצחקו צחוק גדול. המראה של יהודים עירומים למחצה סוחבים עגלות כבדות בעוד הסוסים מהלכים להם בנחת לצד הדרך שעשע אותם מאוד."
15 באוגוסט. ליד אוֹסטרוֹגוֹרסק
"הלכנו כקילומטר אחד עד קצה היער. לעינינו נגלה שקע גדול שנשטף על-ידי המים. כפי שנודע לי אחר-כך, בשקע עמדו 68 אזרחים סובייטים בני עממים שונים: נשים, גברים, וגם כמה נערים. מולם עמדה כיתת ז'נדרמים צבאיים, נשקם לצדם, ולידם עמדו כמה קצינים. [...] הסתכלתי באזרחים הסובייטים בחיל ורעדה. מעולם לא ראיתי פרצופים כה עצובים. רובם היו איכרים, גברים ונשים כבני 50, ושניים-שלושה נערים בני 16-14. כששמעתי את פקודת האש הרמתי את הראש, כאילו פגעו גם בי, והתמוטטתי. הצינה חדרה אלי, התקשיתי לנשום כשראיתי את נפילת האנשים, שלא הוציאו הגה. [...] תוך כדי ההוצאה להורג כיוונו אלינו ארבעה ז'נדרמים צבאיים את נשקם. הרובים המכודנים כוּונו אלינו כאשר חפרנו בורות במכאניות באדמת החומר החולית והורדנו לתוכן את הגוויות, שעדיין היו חמות ואפילו פרפרו קצת."
קיץ. לפני סטָריי אוֹסקוֹל
"לפני סטָריי אוֹסקוֹל הדרך עוברת בגבעה גבוהה. שוב התברר שהסוסים חלשים. [...] שלחו את הפלוגה שלנו לראש הגבעה. שם הורדנו את התרמילים שלנו וסחבנו למעלה את השיירה, שהיו בה כמה מאות עגלות. קבוצות של שישה אנשים עשו את הדרך מרגלי הגבעה לראשה 60 פעם. הדרך, כ-300 מטר אורכה, התפתלה בזווית של 50 מעלות. אנשי הפלוגה היו באפיסת כוחות, והתעלפו. הלב והריאות הפסיקו לתפקד, אך מים ושוטים עוררו אותם. רק עשר קבוצות החזיקו מעמד עד הסוף, כלומר 60 בני אדם. רק שליש מהפלוגה נותרו כשירים לעבודה."
בָּטוּרין 
"בבָּטוּרין בנינו גשר צבאי מעץ באורך כ-1.5 קילומטרים. עבדנו ביחידות פחות או יותר שוות בגודלן בפיקוח חיילי הנדסה. בפרק זמן מסוים תפקידה של היחידה שלי היה להציב עמודים בתוך הערוץ של נהר הסֵיים באמצעות משקולת של כמה מאות קילוגרמים. את המשקולת הרמנו בעזרת גלגלת. החלק של החבל שהשתלשל מהגלגלת התחלק ל-15-10 חלקים, לכן משכו אותו יחד, לפי קצב, 15-10 אנשים. פעולה זו כונתה עשיית 'הויה' – כך נשמעה הפקודה. כאשר המשקולת התרוממה שחררנו את החבל והיא נחתה על ראש העמוד. זו היתה עבודה די קשה, במשך 12 שעות ביממה. כל אדם משך בערך 40 קילוגרם מהמשקולת, שמשקלה היה 500-400 קילוגרם, אך לא כולם משכו בחבל. ביחידה אחת עבדתי עם שען בן 60 ממֶזֶקֶבֶשׁד שהיה חולה סוכרת, והמסכן לא החזיק מעמד בעבודת הכפייה. תוך כדי עשיית 'הוּיָה' הוא אמר לי: 'אני לא מבין את זה. אני לא מושך בחבל, ואני יודע שגם פַּרטוֹשׁ, נוֹימָן ובֶּרגֶר לא מושכים, אני נשבע בספר התוֹירֶה, אך המשקולת בכל זאת עולה!'"
מַסיוּגינוֹ
"הכינו מכשולים נגד טנקים שכונו פרש ספרדי. […] זה היה מתקן עץ כבד, דומה לשולחן נסירה אבל גדול פי ארבעה-חמישה וסביבו תיל דוקרני צפוף. יצרנו כאלה, ובחשכת הליל הצבנו אותם לפני העמדות לאורך הדוֹן. […] זו היתה עבודה קשה מאוד. ידינו היו פצע וחבורה בגלל התיל הדוקרני. ובעת הובלת המתקן הכבד חלק מבגדינו שעוד נותרו שלמים הפכו לסמרטוטים."
ספטמבר. מַסיוּגינוֹ
"האזורים שלא מזמן התנהלו בהם קרבות היו מכוסים בהמוני הרוגים. היה עדיין ספטמבר, והשמש הִכתה בחוזקה. הגופות המרקיבות הדיפו צחנה נוראה. […] חצי מהפלוגה חפרו קברים, והיתר, ואני ביניהם, סרקנו את השטח. הרבה גופות מצאנו תחת שיחים וליד עצים. מי שנפצעו פצעים אנושים ניסו, בייאושם, למצוא שם מחסה. היינו צריכים לסחוב אותם אל צד הדרך, להפשיט אותם ולשים את הגוויות ואת החפצים בעגלות נפרדות. […] שניים או ארבעה אחזו בגווייה וסחבו אותה. כבר אצל אחד הראשונים הרגשנו ששקית הלחם שתלויה עליו כבדה מאוד. בהתחלה הורדנו רק מה שהקל עלינו לסחוב. אחר-כך השקיות התפרקו ונפלו מהם חצי לחם, קופסת שימורים, תחתונים. את אלה היינו אמורים למסור. אבל באותו זמן כבר היינו מורעבים כל-כך עד שתוך כדי חטיבת עצים לעסנו את הקליפות שלהם. בגווייה הבאה כבר חיפשנו את שקית הלחם. היה שם רק לחם שחור גס. לאחר מכן שדדנו את הגוויות באופן מאורגן. הפכנו להיות שותפים סמויים לשוד הגוויות של צבא הונגריה. כשמצאנו כידון על גווייה, תוך שניות פתחנו את קופסת השימורים, חתכנו את החלקים הרקובים או המלוכלכים של הלחם, וזללנו. […] לאחר מכן, כשהגענו לקברים, השתדלנו לנהוג כבוד בגוויות ולכסות אותן היטב, שכלבים משוטטים לא ייגעו בהן. הסתלקנו בעצב. הרי לא בכל יום אדם נעשה שודד גוויות."
דצמבר. ניקוֹלסק
"חלק גדול מהפלוגה יצאו לעבודה בכל יום, להקים חומות שלג לאורך הדרך. השתדלנו לעבוד מהר, כדי להתחמם קצת, ורקענו ברגלינו שלא יקפאו, וכל הזמן שפשפנו את הידיים, כדי שנסבול פחות מהקור העז. בדצמבר הקור היה תמיד בערך [מינוס] שלושים מעלות. שהינו בחוץ כ-12 שעות. גם במקומות המגורים בחורף לא יכולנו להתחמם. היינו מסתפקים גם בטמפרטורה של אפס מעלות באורווה המטה לנפול, אך היה הרבה יותר קר, וקורות האורווה היו מכוסות בכמה סנטימטרים של קרח. בחורף התגוררנו באורוות. בחרו בהן כי היו הגרועות ביותר, אף שאפשר היה למצוא בכפר מקום מגורים טוב יותר."
ספטמבר. סטָניסלָבוֹב
"בתחנת הרכבת של סטָניסלָבוֹב היו המון רכבות. גרמנים והונגרים נסוגים פרקו את מטענן, כי זה היה רחוק מהחזית. מיד כשהגענו היה עלינו לפרוק את המטען מן הקרונות. לא נתנו לנו זמן אפילו לפרוק את הציוד שלנו. הלכנו לפרוק [את המטען מן הקרונות], ואת הציוד שלנו השליכו לכל עבר. אספנו אותם לאחר חיפושים רבים. בסופו של דבר הגענו לחצר המתחם, שהיה בית נטוש של יהודים, רב קומות. היחידות ההונגריות קיבלו חדרים בגטו. למחרת הלכנו לנקות את הדירות. בכל מקום היו כמויות אדירות של לכלוך ואשפה. ערמות האשפה, שהגיעו עד הברכיים, סיפרו סיפור של טרגדיה נוראה. היו שם תצלומים, סידורים ותפילין קרועים ומזוהמים, ובהרבה מקומות הקירות היו מגואלים בדם. ניקינו וניקינו, ובמשך כמה ימים התקשינו לאכול."
סתיו. אוקראינה
"את מדעי סחיבת השקים למדתי בדרך הקשה. בהתחלה לקחתי שק של 30 קילוגרם, וגם זה בקושי. אחר-כך לימדו אותי איך צריך לעמוד תחת השק, לאחוז בו, לקחת אותו ולהניח אותו. לאחר שבוע כבר סחבתי שקים כמו כולם, שעשו את זה כבר שבועות. לקחנו שקי מלח, סוכר וקמח של 90-80 קילוגרם מהקרון ועד מקום הפריקה. הפכתי ל'שׂקאי' מדופלם."
בּריאַנסק
"לקחו אותנו בחזרה לקו-החזית, לפינוי מוקשים. התחילו התקפות של פרטיזנים, ובכל יום פחת מספרנו. משם לקחו אותנו לבּריאַנסק. [...] לא היינו אנשי מקצוע ולא הבנו כלום בפינוי מוקשים. אבל לא התחשבו בזה. אם הוציאו 20 אנשים, חזרו רק עשרה. היינו צריכים לאחוז במוקשים בידיים חשופות, ולרבים המוקש התפוצץ בידיים, אבל להם זה לא היה אכפת."
אליעזר כהן
"שכבתי במקומי, מכורבל בשמיכה, אך לא ישנתי. כאן לא היה אפילו קש. הופתעתי לראות שחיילי סגל הפיקוד סוגרים את השער של האמבר הגדול וחוסמים אותו בעמודים גדולים מבחוץ, כדי שלא ייפתח מבפנים. עד כה לא נהגו כך, למרות האיסור לצאת בלילה, כי מלבד הסדקים בקירות האמבר, היה אוורור רק מכיוון השער. חשבתי שהם רוצים לאכוף את איסור היציאה. שכבתי כחצי שעה, ואז הרחתי עשן. קמתי בבהלה והצצתי דרך הסדקים. היה לי ברור שמכיוון שמדובר באמבר עץ, בגג מקנה סוף ובחולים חסרי ישע, לדליקה יהיו תוצאות הרות אסון. זחלתי אל הפתח והצצתי ממקום שאפשר היה לראות את כל חזית האמבר הגדול. עשן עלה משני קצות האמבר, והלהבות אחזו בו תוך שניות. צרחתי בבהלה יחד עם אחרים שגם ראו את האש, אך חיילי סגל הפיקוד שהסתובבו בחצר צעקו שנסתום את הפה, גם הם רואים את האש. הלהבות הגיעו כבר לגג של האמבר הגדול, ומתוכו נשמעה ערבוביה של צעקות. קירות האמבר רעדו מהלחץ של הקורבנות שבפנים. חיילי סגל הפיקוד הסתדרו בשרשרת מול השער של האמבר הגדול. היה זה לילה בהיר ואפשר היה לראות היטב, וגם האש שאחזה באמבר הפיצה אור. לחלקם היו תת-מקלעים ולאחרים רובים. הם לא פתחו את שער האמבר, אך הוא כבר החל לקרוס בגלל לחץ ההמון שבפנים.
"האש בערה בעוצמה גוברת והולכת, וגם קירות העץ כבר בערו. בסופו של דבר נפרץ השער, וכמה עובדי כפייה רצו החוצה – מעטים באופן מפתיע. ההסבר שלי הוא שהם רמסו ודרסו את העומדים ליד השער. ההמון האחוז פאניקה חסם לעצמו את היציאה. הנמלטים נפלו מיד מיריות בודדות. מי שהיה בפנים לא היה יכול להבחין בכך, כי יותר ויותר יצאו החוצה וניסו להימלט. חיילי סגל הפיקוד ירו עכשיו מטחי ירי של ממש על הנמלטים. [...] היריות נמשכו עוד די הרבה זמן, גם לאחר שגג האמבר קרס בקול נפץ גדול. סירחון נורא מילא את האוויר, ריח של בשר ועצמות נשרפות. הזעקות והשאגות שככו בהדרגה, גם 'בזכות' היריות. הלהבות המשיכו לבעור שעות אחדות, אך בבוקר נותרו רק אודים עשנים. לא היתה רוח, ולכן נשרף רק האמבר הגדול. [...] בבוקר יצאנו וראינו את ההריסות ואת המוני הגופות השרופות למחצה. היו גם גופות שלמות – כנראה שרבים נחנקו מהעשן." |
| |
)
)
